ההוראה פשוטה: יושבים בזוג, זה מול זה, בעיניים עצומות. במשך רבע שעה מותר לומר רק משפט אחד:
״דברים טובים קורים״.
זה הכול.
לא מנסים לעשות משהו עם המשפט או לחפש בו משמעות. פשוט מקשיבים למה שנאמר, ונותנים לתגובה לבוא. ומהר מאוד מתחילה שיחה.
״דברים טובים קורים״ נאמר בספק. ומולו — ״דברים טובים קורים״ כתשובה. פתאום זו שאלה. אחר כך התעקשות, אולי התרסה. הספק של אחד נענה בוודאות של האחר. התרסה מקבלת תשובה רכה. מתפתח ויכוח, ניסיון לשכנע, רגע של הסכמה. צחוק. שתיקה ארוכה. לפעמים נדמה ששני אנשים מנהלים שיחה שלמה, אף שלא נאמרה בה אפילו מילה חדשה.
דווקא משום שהעיניים עצומות והאדם שמולנו אינו יכול לראות, משהו משתחרר וגם הגוף מצטרף. הידיים נעות בלי שהתכוונו, הגוף נפתח, מתכווץ, מתרחק, מתקרב. אין צורך להציג דבר לאיש, ולכן הגוף יכול להגיב בחופשיות. השותף אינו רואה דבר מכל זה — ובכל זאת הגוף נשמע: בנשימה, בקול, בקצב ובשתיקה.
והמשפט נשאר אותו משפט.
דברים טובים קורים.
ארבע מילים, ושיחה שלמה.
כתיבת תגובה